לידה היא תהליך, הרפתקה ומסע, וככזו, אין האחת דומה לרעותה. לכל אישה סיפור לידה משל עצמה, והסיפורים שונים ומגוונים.
יחד עם זאת, ללידה התחלה, אמצע וסוף, וממש כמו לפני יציאה למסע, מומלץ וכדאי להכיר את המסלול, על העליות, הירידות, נקודות התצפית והמנוחה הקיימות לאורכו, כדי שאפשר יהיה לנשום וליהנות מהדרך.
נהוג לחלק את שלבי הלידה לשלושה שלבים מרכזיים (התחלה, אמצע וסוף), כאשר בתוך השלבים עצמם ישנה חלוקה נוספת. התהליכים המתרחשים בגוף בעת הלידה הם רבים ומגוונים וכולם מובילים בהרמוניה מושלמת, לתחילת מסעו של העובר, מהרחם, דרך תעלת הלידה, ואל העולם.
שלבי הלידה: שלב ראשון – שלב צירי הפתיחה – יוצאים למסע
השלב הראשון של הלידה, נחלק גם הוא לשלושה תתי שלבים:
השלב הלטנטי
לטנטי משמעו רדום. זהו שלב שנמשך בערך בין שעתיים עד יומיים לפני הלידה, ונקרא בשם זה מפני שלרוב הוא אינו מורגש אצל היולדת, או שהוא מורגש באופן עדין ומרומז. הצירים בשלב זה לרוב אינם סדירים ואינם כואבים, ובמידה והם מורגשים התחושה היא כשל כאבי מחזור באזור הבטן, הגב התחתון והירכיים. מטרת הצירים בשלב זה היא קיצור צוואר הרחם ומשיכתו כלפי מעלה לכיוון קרקעית הרחם (השם קרקעית מבלבל משום שהיא אינה נמצאת בחלק התחתון של הרחם, אלא דווקא בחלק העליון, והיא מהווה את הבסיס של הרחם).
באופן כללי ובגסות מה, ניתן לומר ששלב זה מסתיים כאשר צוואר הרחם פתוח לכדי 4 סנטימטרים, ואצל מבכירות (נשים שזוהי לידתן הראשונה) ייתכן וסיומו יגיע בפתיחה של 2 סנטימטרים. בשלב זה משתחרר הפקק הרירי לעיתים קרובות, על אף שהוא עשוי להשתחרר כשבועיים לפני הלידה או בלידה עצמה. משכם של הצירים בשלב זה נע בין 20-40 שניות והם מופיעים בתדירות של בין 3 ל-25 דקות. בשלב לידה זה העובר נדחק כלפי מטה על ידי קרקעית הרחם שמתעבה, לתוך האגן ומתברג לתוך תעלת הלידה.
בשלב זה, במידה והינך מתחילה להרגיש התרחשות מסוימת, קודם כל נשמי עמוק, תחייכי, ותתני לעצמך להתרגש מהעומד להתרחש. אין מה להיבהל וכל עוד אין סימנים מאיימים המצריכים פנייה לגורמים רפואיים, נצלי את הזמן הזה לנוח, ולאגור כוחות לקראת ההרפתקאה המתקרבת. תהני, תתפנקי, תאכלי משהו ותשתי הרבה.
שלב ההאצה – העלייה לראש ההר
ידוע בכינויו "השלב האקטיבי" או "לידה פעילה". השם לא רומז על כך שהיולדת נדרשת להיות מאוד פעלתנית ובשליטה, הוא גם קצת מטעה משום שכל הלידה היא אקטיבית, מתרחשים דברים בלי סוף בגוף. אולם, בשלב לידה זה כבר אין תהיות לגבי האם את נמצאת בתהליך לידה. הצירים גורמים לשינוי ברחם, מושכים אותו כלפי מעלה וקדימה. הם ארוכים וסדירים יותר ומשכם נע בין 30-60 שניות, בתדירות של בין 5-3 דקות. אם שהית עד עכשיו בבית ובכוונתך ללדת בבית יולדות – זה הזמן לצאת לכיוון. בשלב זה מגיעה הפתיחה לכדי 7 סנטימטרים. הצירים העוצמתיים דוחפים את העובר כלפי מטה לתוך האגן.
אצל נשים שזוהי לידתם הראשונה יתחיל העובר את השלב הזה כשהראש שלו כבר מבוסס, אצל נשים שזוהי אינה לידתם הראשונה, הראש יתבסס בשלב זה. בהמשך יעשה העובר סדרות תנועות וסיבובים: הוא מתבסס באגן ומסתובב כך שפניו מופנות כלפי ירכה הימנית של היולדת וירידה אל תוך האגן. לעיתים סדרת תנועות זו מתרחשת בשלב הבא.
זהו שלב העלייה התלולה, הצירים עוצמתיים ומורגשים, והיולדת נדרשת פעמים רבות לעזרה. זה שלב של נשימות, עיסויים, תנוחות מאונכות עם נטייה קדימה של הגוף, תנועתיות, בעמידה, במקלחת, או על כדור פיזיו, דמיון מודרך, נישוקים וחיבוקים עם בן הזוג תורמים למצב רוח, לשחרור ההורמונים וגם לשחרור השרירים הטבעתיים.
שלב המעבר – הליכה על מצוק
ברמה הפיזיולוגית בלבד, תת שלב זה נקרא כך משום שהרחם עובר לצורת עבודה חדשה. אולם, ברמה הפיזיולוגית הרגשית זהו שלב מעבר עבור האם והעובר, רגע לפני הפרידה הפיזית של העובר מרחם אימו והפיכתו לתינוק הנושם וחי בזכות עצמו. ככל מעבר, וככל פרידה, זהו שלב המעורר לעיתים תחושות שליליות.
לתחושות אלו ישנה גם סיבה פיזיולוגית: הגוף מפריש בשלב זה אדרנלין שהוא הורמון המופרש בעיתות מצוקה וסכנה, מה שעשוי לעורר מצוקה, חרדה, כעס, תחושות ייאוש והרגשה שהלידה לעולם לא תסתיים. על אף שנשמע שממש היה רצוי בלי האדרנלין הזה, יש לו בהחלט תפקיד פיזיולוגי – הוא מעורר את האישה, שלעיתים מותשת אחרי לידה ארוכה ומגביר את הכוחות להתמודד.
האדרנלין הוא הורמון המתווך את רפלקס הפליטה, ולכן לעיתים שלב זה מלווה ברצון להקיא, ברעד, תחושות יובש וקור. זהו שלב לא פשוט גם עבור העובר, הצירים מעלים את הלחץ ההידרוסטטי, ונצפות ירידות דופק עוברי שהן טבעיות (עד 65 לדקה אחרי ציר). הצירים בעלי נוכחות מורגשת ומגיעים לאורך של עד 90 שניות כמעט בלי הפסקה בין ציר לציר. התחושה היא כשל הליכה על מצוק, פחד, התרגשות, אדרנלין וקושי להסתכל קדימה ולראות שתיכף זה מסתיים ואת תמצאי שוב על אדמה בטוחה.
מה מומלץ לעשות בשלב לידה זה? ללכת עם האינסטינקטים, בלי להתבייש, לצעוק, לבכות, לקלל, לגנוח או לחלופין להתכנס פנימה ולנשום עמוק. זה לא פשוט אבל זה עובר. תנוחות, תנועות, נשימות ודמיון מודרך או מונחה, יכולים גם הם לעזור ולגרום להפרשת אוקסיטוצין שירגיע את השפעת האדרנלין. פתיחת צוואר הרחם מתרחבת מ7-8 סנטימטר לפתיחה מלאה – 10 סנטימטר.
שלבי הלידה: שלב שני – שלב פליטת התינוק – הגעה לראש ההר
שלב הרגיעה – נקודת המנוחה
לאחר שלב המעבר האינטנסיבי והדורשני, לעיתים קרובות לפתע יש שקט מוחלט. האם לא מרגישה בצירים, העובר שקט ונראה כאילו העולם נעצר מלכת. זהו שלב בו הגוף והנפש מתכוננים לשלב הבא, לשינוי הגדול שעומד להתרחש. העובר מסיים את מסעו לתוך הנרתיק, ומכין עצמו לצאת אל העולם. מה כדאי לעשות בשלב זה? לנשום עמוק, לנוח ולהתפנק.
שלב דחיפות – העלייה התלולה לנקודת התצפית
קרקעית הרחם מתחילה לדחוק את העובר כלפי מטה. כיפת ראשו של העובר לוחצת על רצפת האגן ליד החלחולת ואז מתעורר דחף ללחוץ, בדומה לצורך להתפנות מצואה. זהו דחף ורפלקס הפליטה. האדרנלין חוזר להיות מופרש והיולדת מאוד ערנית. במקביל מופרש אנדורפין שנועד לשכך מעט את הכאב המופעל על הרקמות הנמתחות.
ישנה עלייה גבוהה באוקסיטוצין כהכנה להקשרות, ולהנקה. ברגע שיש הכתרה (Crowning), כלומר שראש התינוק נצפה בפתח הנרתיק, הדחף נחלש ולרוב מספיקים עוד שני צירים עוצמתיים כדי לשחרר את ראשו וכתפיו של התינוק. מה לעשות בשלב זה? כלום. הדחף לפלוט הוא רפלקס, ממש כמו הקאה.
מומלץ לא ללחוץ ולדחוף כאשר הדחף לא מורגש, בכדי למנוע קרעים ונזק לרקמות רצפת האגן. עד ההכתרה כדאי לנשוף, תוך שימוש בשרירי הבטן הרוחביים, ולא כמו לקקי! אם היולדת תחת השפעת אפידורל וקשה לה להרגיש לאן עליה לנשוף, מומלץ כי תשכב על צידה, ואפשר לנשוף לתוך בלון. ברגע שיש הכתרה, להפסיק לדחוף ורק לנשום.
הגעת. התינוק אותו נשאת במשך תשעה חודשים של מסע, מעניין, מאתגר, מפחיד ומרגש, נמצא כעת בזרועותייך. תנשמי, תנשקי, תרחרחי והחזיקי אותו קרוב לליבך. תיהני מהנוף.
שלבי הלידה: שלב שלישי – שלב פליטת השלייה – סוף המסע ופרידה מהדרך
חבל הטבור עדיין מחובר ועכשיו מחכים ללידת השלייה. הרחם מכווץ עצמו באופן סימטרי בעזרת האוקסיטוצין המופרש כעת בכמויות גבוהות מאוד. סיסי השלייה מתכווצים והיא נפרדת אט אט מדופן הרחם. התינוק מסתגל לנשימה עצמונית, אך חבל הטבור עדיין מספק חמצן. במידה ולא לוקחים דם טבורי, מומלץ שלא לחתוך את חבל הטבור עד אשר הוא מפסיק לפעום, זאת משום שחיתוך מודקם מונע מעד שליש מכמות הדם לעבור אל התינוק.
זהו שלב היכול להמשך עד שעה, ואין שום סיבה למהר ולהוציא את השלייה בכוח, שכן היא יוצאת בזמנה לאחר שהיא מסיימת את תפקידה, ובכדי למנוע מצב של קריעתה והשארת חלקים ממנה ברחם. בכדי לעזור לשלייה להיפלט אפשר, במידה והיולדת מסוגלת לכך, לרדת לתנוחת כריעה, וישנם שמנים ועיסויים העוזרים לה להשתחרר.
איריס לי-דר – מדריכת הכנה ללידה, דולה (תומכת לידה) ומלווה לאחר לידה. פסיכולוגית בשירותי הייעוץ לסטודנט, אוניברסיטת בן גוריון.