פעם, כשאנחנו היינו ילדים (או אולי קצת לפני זה, תלוי בגיל שלכם), לא היו חיתולים חד פעמיים כמו היום. במקום זה ישבני התינוקות היו נעטפים בחיתולי בד וכשהם היו מתמלאים כל טוב, הם היו נשטפים ומורתחים לשם שימוש נוסף.
מיותר לציין שהעיסוק הזה היה כנראה מעט פחות מושך מאשר הטיפול בחיתול חד-פעמי שאותו בדרך-כלל (אם לא קרו תקלות בדרך), משליכים לפח ושוכחים ממנו.
גם לתינוק היה פחות נוח בתוך חיתול בד מפוצץ פיפי או קקי. היום לחיתולים יש כושר ספיגה מטורף. אפשר לשפוך לשם בקבוק של ליטר וחצי והכל נעלם לתוך החיתול כלא היה. לכן, התינוק יכול להשתין כרצונו ולהמשיך להרגיש בנוח.
מכלול הגורמים הללו הביאו לכך שתינוקות היום נגמלים מחיתולים בגיל הרבה יותר מאוחר מאשר בעבר פשוט משום שלאף אחד מהצדדים האמורים – ההורים והילדים – אין אינטרס אמיתי לשבור את הסטטוס קוו ולעבור לשלב הבא.
על אף כל זאת, תמיד זה מגיע בשלב כלשהוא. אחרי הכל, קשה לדמיין ילד בן שש שהולך לבית הספר עם חיתול שמבצבץ לו מתוך המכנסיים.
מתי מתחילים את הגמילה מחיתולים ולמה בעצם?
מהתבוננות מסביב נראה לי שלרוב מתחילים את הגמילה בזמן מסויים בטווח הגילאים שנתיים-שלוש (לפעמים קצת לפני ולפעמים קצת אחרי). לרוב זה קורה בעקבות התחלה של תהליך גמילה המוני בגן שאתה בתור הורה לא יכול להתעלם ממנו (נקודה למחשבה – מי זה ההורה שמתחיל את המדרון החלקלק הזה?). יש גם מקרים אחרים בהם הילד עצמו מחליט שהוא אינו מעוניין יותר בחיתול, אבל זו תופעה נדירה קצת יותר.
עכשיו, כשההורים מתחילים לחשוב על הגמילה, ברור להם שזה עומד להיות קשה אבל שבסופו של דבר זה ישתלם לכל הצדדים.
ובאמת, לרוב תקופת המעבר היא לא פשוטה. הילד לא מבין למה משנים לו את העולם, מה בדיוק הסיבה לעשות את ענייניו באסלה ולאן לעזאזל הקקי שלו הולך?? (חידה שלא נראה לי שמישהו מאיתנו מבין עד היום…).
ההורים, מהצד השני, צריכים להיות דרוכים ליד הילד כל שניה למקרה שהנה-הנה בא הפיפי (והוא תמיד בא כשאתה לא שם לב לרגע). לפעמים אתה מוצא את עצמך רץ בבית לכיוון השירותים כשאתה אוחז בעולל שמטיל את מימיו לכל אורך המסלול (וכמבן שכאשר מגיעים לאסלה כבר לא נשאר לו כלום).
בקיצור, אם גידלתם פעם גור כלבים, אז זה די דומה אבל פי אלף יותר מתסכל (וגם אסור לתת מכות על האף. אגב, גם עם כלבים זה לא מומלץ). חוץ מזה, לגור כלבים אתה לא צריך לשטוף תחתונים מלאים בקקי 3 פעמים ביום (אולי לצ'יוואווה של פריס הילטון כן עושים את זה, אבל גם אם כן, היא בטח לא עושה את זה לבד. אני בספק אם היא מנגבת לעצמה לבד את הטוסיק).
לסיכום, אההההההה. איזה סיוט!
יש אור בקצה מסע הגמילה
אבל איך לימד אותנו שלום חנוך? תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. ויום אחד, שנדמה כאילו הוא מרוחק נצח מהיום בו התחלתם את הגמילה, הילד שלך ניגש אליך ואומר לך ברצינות תהומית: "אבא, יש לי קקי". ואז אתם הולכים לאסלה, לא בריצה, אלא ברוגע מוחלט, כאילו תמיד זה היה ככה ולא כאילו רק אתמול הוא צרח שהוא לא מוכן לשבת על האסלה והשתין לך בסלון.
וסתם ככה, פתאום יש לך ילד גמול!
ואתה מבין שהוא כבר ילד גדול, והוא כבר לא התינוק שהסתובב עד עכשיו בבית. משלב זה הוא כבר יותר ויותר דומה לך. עוד מעט הוא יתחיל לתקן לך גם טעויות דקדוק…
אבל, ופה בא האבל הגדול, אם חשבתם שפה הגעתם למנוחה ולנחלה, תחשבו שנית. למעשה, החיים שלכם במובנים מסויימים הרבה יותר קשים עכשיו. מצד אחד, אתם כבר לא קונים סטוקים של חיתולים, שזה נחמד וקצת מקל על הכיס. מצד שני אם הייתם רגילים לקום בבוקר ולהחליף לילד שלכם חיתול, כדאי שתתרגלו לקום פעמיים בלילה כדי לקחת אותו לשירותים (זה במקרה הטוב) או להחליף פעמיים בלילה סדינים (ותדאגו שיש לכם מספיק).
בקיצור, וכמו כל דבר בחיים, הגמילה המיוחלת טומנת בחובה גם קשיים חדשים.
אבל יש גם יתרון בולט אחד שטרם הזכרתי – יש תחתונים מה זה חמודים! אין כמו לראות ילד מתרוצץ בבית עם דובי/ספיידרמן/לוגו של מנצ'סטר יונייטד על הטוסיק.
איזה כיף זה ילדים!