המגע והתנועה הם צורך קיומי של האדם למן יומו הראשון ועד לאחרית חייו: לבריאותו הפיזית, הנפשית והרגשית, ללמידה, לחבֵרות, לשייכות, לביטחון עצמי. על הקשר בין תנועה, מגע ותקשורת במאמר זה, הראשון בסדרה.
חשיבות המגע
בעידן המודרני הולכת ומשתנה התקשורת בין אדם לאדם או בין אדם לקבוצה. אנו הולכים ומאבדים מהיכולות ומהאינסטינקטים הטבועים בנו מלידה כמו הצורך במגע ובתנועה בגלל השימוש המוגבר באמצעים אלקטרוניים, ולא רק המחשב המוכר והידוע אלא גם שאלה פשוטה שעד לפני 10 שנים היינו שואלים ברחוב כמו “מה השעה?”.
המגע הוא פעולה פיזיולוגית מורכבת, שביישומה מעורבים מיליוני תאי עצב בגוף האדם. כדי להבין את התרחשות המגע והתנועה יש לדעת כי הנוירונים שבגופנו, היינו תאי המוח, מותאמים במיוחד לשליחת מסרים חשמליים לאורך הגוף. קיימים שלושה סוגים עיקריים של נוירונים: חישה, תיווך ותנועה.
נוירוני החישה מובילים מידע חושי מכל חלקי הגוף אל מערכת העצבים המרכזית, קרי חוט השדרה והמוח. נוירוני התיווך הנמצאים בחוט השדרה ובמוח אחראים לייצור רשתות תקשורת ולהעברת מידע. הם מרכזים את המידע, מעבדים אותו ומפעילים את תגובות הגוף, השרירים והבלוטות באמצעות הנוירונים המוטוריים. נוירוני התנועה מובילים את המסרים ממערכת
העצבים המרכזית אל השרירים והבלוטות ומפעילים אותם. כך מתקיימים מגע ותנועה. כאשר מדברים על מגע אנו מתכוונים לעור גופנו. העור מהווה את הקשר האינטימי עם העולם החיצוני. יש לו תפקיד מרכזי בחילוף חומרים, בוויסות טמפרטורה ובהגנה מפגיעות ומנזקים, והוא ממלא פונקציות חושיות נרחבות כמו תחושת קור, חום, כאב ומגע. חשיבותו של המגע עולה גם בשפה שלנו היום-יומית שלנו: ‘נוגע ללב’, ‘לבוא במגע’ ‘טיפלתי בו ביד רכה’ ועוד.
היבטים שונים של המגע
המימד הרפואי-חושי-תפיסתי
בשנת 400 לפנה”ס הגדיר היפוקרטס את המונח ‘רפואה’ כאמנות העיסוי. המילה ‘מחלה’ באנגלית מורכבת מצירוף המילים ‘Dis’ – לא ו-‘Ease’ – נגיעה (בלטינית), כלומר חסך במגע נתפס כמשפיע על התפתחותן של מחלות שונות בעוד שמגע מסייע לריפוין.
יש לזכור כי תחושת המגע היא הראשונה והחשובה ביותר. במהלך תשעת החודשים של התפתחות העובר ברחם עורו מגורה באופן תמידי על-ידי דחיפות קצביות המועברות דרך מי השפיר. התכווצויות הרחם הן למעשה החיבוק או גירוי העור הראשון של הוולד.
כאמור, האיבר האחראי לחישה ולתפיסת המגע הוא העור, הקולט רשמים תחושתיים או מישושיים ומפעיל את קצות העצבים שבו. סוג אחד של קולטנים בעור אחראי לתחושת המגע וסוג אחר לתחושת הכאב, הקור והחום. המידע המגיע ממערכת העצבים ההיקפית (העור) נישא לכיוון מערכת העצבים המרכזית (עמוד השדרה והמוח) דרך שני נתיבים עצביים עיקריים המגיעים לגזע המוח.
המימד ההתפתחותי
למגע של האֵם בתינוק יש השפעות ביולוגיות: המגע משחרר כימיקלים מסוימים במוח האחראים להבשלה תקינה של מערכת העצבים המרכזית לצמיחת התינוק. המגע בין האם והתינוק משמש כתחליף לאינטראקציה בין מי השפיר של האם והעובר (דרווין וסטאק, 1988). מחקרים מצביעים על ערכו הרב של גירוי מישושי בעור גופנו באמצעות מגע, נענוע, חיבוק והתרפקות. גירויים אלה הם בעלי חשיבות עליונה להתפתחות גופנית והתנהגותית בריאה .ילדים שנחסך מהם מגע של אֵם או של דמות דומיננטית אחרת סבלו מהתפתחות נפשית וגופנית ירודה (ברזלטון וברנרד, 1990).
המגע הגופני הנוצר באופן מיידי בין האם לצאצא וממשיך לאחר מכן ממריץ את גופה לשוב למצבו הקודם. הצורך במגע משמש את המערך הנוירולוגי-התפתחותי של גוף האדם. ללא מגע מספק מבחינה כמותית ואיכותית האדם עלול לפתח בעיות התפתחותיות (סטרוב ודיאמונד, 1998).
המימד הפסיכולוגי
חשיבותו של הקשר הפיזי הקרוב בראשית החיים כמשאב הישרדותי והתפתחותי רבה ביותר. המגע מעביר לתינוק תחושה של אהבה, וכך הוא גדל בסביבה שעוטפת אותו באמון ובביטחון (ברזלטון וריר, 1990). עם הגדילה הוא מתחיל להפריד בינו ובין העולם הסובב אותו. הוא מרחיב את הידע שלו באמצעות המגע שהוא מקבל ובאמצעות הנגיעות שלו בעצמו, בחפצים או באנשים אחרים. העור הפיזי הופך בהדרגה לעור ‘פסיכולוגי’. המגע מעניק לילד תחושת ביטחון, חיזוק האמון בעצמו וכלי להתגבר על פחדים.
המרכיב המרכזי של החוויה הגופנית הוא לספק גבול אישי המבחין ב’עצמי’ כישות פסיכולוגית נפרדת מהעולם החיצוני (פישר, 1990). האדם בעל התחושה הברורה של גבול גופני מאופיין בתכונות של שאפתנות, אופטימיות וסיפוק, ומנגד, אדם בעל תחושת גוף עם גבולות לא ברורים יגלה נטיות הפוכות.
המימד הרגשי
למגע משמעויות רגשיות שונות. כאשר למעניק המגע יש כוונה חיובית הוא עשוי להיות מלווה בתחושה של קירבה, חברות, ביטחון ותמיכה, וכשהמגע שלילי הוא מלווה בתחושות של ריחוק, מתח, פחד וכיו”ב. ילדים עשויים שלא להבדיל בין אופני מגע שונים, אך הם יודעים להבחין בין מה שנעים להם לבין מה שמעורר אצלם תחושות של פחד וחוסר נעימות.
על פי קוקריין (1990), המשותף לכל צורות המגע החיובי היא חוויית הקבלה, ההכרחית להתפתחות של דימוי עצמי ודימוי גופני חיובי. לעומת זאת צורות מגע שליליות או חוסר מגע טומנים בחובם מסר של אי קבלה המשפיע על הפרט בהתייחסותו לעצמו ולסביבתו (התנהגות אובדנית, הפרעות אכילה ועוד).
המימד הקוגניטיבי
חשיבות מרובה יש למגע גם בתחום הלמידה. בכל פעם שהמגע משולב בחושים אחרים מופעל חלק גדול יותר של המוח, וכך נבנות רשתות עצביות מורכבות יותר ומנוצל חלק רב יותר מפוטנציאל הלמידה. לדוגמה: הילד בוחן חפצים שונים הנמצאים בהישג ידו – גודלם, צורתם, תחושת החומר שמהם הם עשויים, ובאמצעות המגע הוא יוצר במוחו את התפיסה הבסיסית על האופן שבו העולם מתנהל. זאת ועוד: תחושת הביטחון המוענקת לילד באמצעות המגע הפיזי מאפשרות לו להפנות קשב, עירנות ואנרגיה להתעניינות בסביבה ולרצון לחוקרה כמו גם לפיתוח כישורים של פתרון בעיות (ברזלטון וגוטפריד, 1990).
המימד החברתי
כאשר הילד עטוף בחום ובאהבה הוא יפתח יכולת רגשית להשתמש במגע כמרכיב לתקשורת בין-אישית, אך אם אלמנט זה ייפגע הוא יירתע ממגע ויתקשה בקשר גופני בהיותו בוגר (סטרוב והנטר, 1998). יתרה מזו: נמצא קשר הדוק בין החסך במגע במהלך הגדילה בקרב ילדים לבין רמת האלימות שהפגינו בבגרותם (מיצ’ל, 1991).
לסיכום, המגע הגופני חשוב בכל שלב בחיינו. אנו זקוקים לו מאוד כתינוקות, כילדים, כמבוגרים וכזקנים, גם אם בכל שלב הצורך במגע בא לידי ביטוי באופנים שונים .
גלעד נעמן פרי – בעל תואר שני בתקשורת באמצעות מגע ותנועה. עורך סדנאות בארץ ובחו”ל במעגלי החיים השונים בנושא תקשורת מגע ותנועה. מחבר סדרת הספרים movements in touch.
www.movement.co.il
