יש לכם כבר ילד או שאתם עדיין ממתינים לראשון? התשובה לשאלה הזו כנראה תקבע את נקודת השקפתכם על הכתבה שאתם קוראים עכשיו.
אם את בהריון ראשון עכשיו אז את בטוח מבועתת מהלידה הממשמשת ובאה. אל תעבדי עלינו ועל עצמך. אולי את מדחיקה או משחקת אותה אמיצה אבל בפנים את משקשקת.
הסיבה היא שעדיין לא חווית לידה מימייך ובגלל שמדברים על זה כל-כך הרבה, את בטוחה שזה הולך להיות סיוט. לעומת זאת אם זה כבר הריון שני או שלישי שלך, את כבר עברת את זה בעבר ולכן את יודעת שאת צריכה לפחד ושאף אחד לא יבלבל לך את המוח עם סיפורים שזה יהיה בסדר.בקיצור, את מתכוננת למלחמה.
גם בעלך מתכונן למלחמה אבל מסיבות אחרות לגמרי. הכי הוא מפחד שהילד יחליט לבוא בלילה. לא מספיק שמכניסים עז הביתה, אז היא חייבת להעיר אותי בשתיים בלילה, להכריח אותי להסיע אותה לבית החולים ולהישאר ער 20 שעות רצוף?
מעבר לזה הוא בעיקר פוחד ממה הוא הולך לראות שם ואם הוא יהיה אמיץ מספיק.תנו לי לגלות את הסוד – אנחנו לא אמיצים מספיק אבל אנחנו מנסים לעשות הצגה כאילו אנחנו כן. זה די דומה להעמדת הפנים שיש לנו מושג מה התקלקל ברכב או למה הניאגרה נוזלת.
מה קרה, מלחמה?
בעלים יקרים – שום דבר לא יכול להכין אתכם למה שיקרה בחדר הלידה כי זה לא דומה לשום חוויה שעברתם מעולם.
הזכרתי מלחמה? אז זה משהו כזה כנראה.
אבל אני לא מדבר על הקו ההוא בלבנון שעשית לפני עשר שנים. אני מתכוון למלחמה מפחידה כזאת של פעם: אתם זוכרים איך בסרט ‘לב אמיץ’ הם רצים צבא מול צבא ואז מתחילים להילחם ממטר עם חרבות וכידונים? קראתם על מלחמת העולם הראשונה איך החיילים שכבו חודשים בתוך שוחות כשפגזים נופלים להם על הראש? ראיתם סרטים על וייטנאם עם כל הנפלאם שעף שם?
זה משחק ילדים לעומת מה שמצפה לכם!
טוב, אולי אני מגזים. אבל רק טיפה.
דריכות וציות גם מתוך שינה – הסוד ללידה בטוחה
האמת היא שלידה היא חוויה מאוד סוריאליסטית עבור הבעל. רגע אחד אתה מוצא את עצמך עומד לצד אשתך, מחזיק לה את הרגל בשיא הכוח (בוא’נה, היא חזקה!), אשתך צורחת ובוכה כאילו מישהו הורג אותה וברקע הרופאה/מיילדת נובחת פקודות. בשלב הזה אתה מאוד דרוך ומתפקד באמת כמו איזה חייל בשדה הקרב: ממלא פקודות, חושק שפתיים ויודע שאת מה שראית פה לא תצליח למחוק לעולם וששנים מהיום הפלאש-בקים עוד יטריפו את לילותיך.
ואז, שניה אחרי הרגע הזה שנראה כמו נצח, פתאום יש שקט מוחלט. הציר נגמר, אשתך שמה את הראש ואתה לא בטוח שהיא בכלל עדיין שם, והמיילדות יוצאות לטפל בנשים בחדר אחר (תמיד מישהי צורחת שם).
ואתה? אין לך מושג מה לעשות עכשיו. אתה מסתובב כמו איזה ילד נבוך שהלך לאיבוד ולא בטוח מה לעשות. בסוף אתה מחליט לשבת על הכיסא ולאכול מהפירות היבשים שארזתם לחדר הלידה כי זה מה שכתוב לארוז בכל הספרים. אחרי שלעסת קצת מישמישים, הכל פתאום חוזר על עצמו.שוב צרחות, דם, פקודות מתעופפות באוויר ואתה רק מנסה לחזור הביתה בשלום. ושוב שקט ושוב צרחות, ככה המון זמן, אין לך בכלל מושג כמה.
ובחזרה למציאות
לאט לאט אתה מתחיל להתרגל ואתה כבר מתחיל להיכנס לעניינים. אתה יודע לצפות מה לעשות, אתה מצליח לעזור קצת לאשתך עם כוס מים או מטפחת לחה על המצח ובכלל אתה גאה בעצמך שאתה מתפקד ולא התפרקת.
ומה קורה בסוף? בסוף מגיע תינוק. אין לך מושג איך זה קרה אבל איכשהוא עברתם את זה. אתה מסתכל על אשתך. היא נראית כמו איזה סמרטוט רצפה, אבל סמרטוט עם חיוך.
אחרי שהתינוק נשאר איתכם ומנסה לינוק עוד שעה-שעתיים, אתה מלווה אותו לתינוקיה. בדרך חזרה לאשתך, אתה פתאום קולט שיש לך רגע לבד.
הרבה שעות זה לא קרה.
אתה מוצא כיסא, קורס לתוכו וחושב מה לעזאזל קרה פה ב-10/15/20 שעות האחרונות (הקיפו את התשובה הנכונה).
אחרי חמש דקות של ישיבה אתה מחליט שהגיע הזמן לחזור כי אשתך מחכה לך או בעצם מחכה לשמוע מה עם התינוק כי היא לא ראתה אותו כבר עשר דקות כמעט. אתה חוזר ומדווח ואז אתה מתיישב ולועס עוד מישמיש כי פשוט אין לך רעיון יותר טוב מה לעשות.
תירגע גבר, זה רק הלם קרב קטן, זה יעבור לך.
* כל החוויה מוגזמת לצורך הומור. אין מה באמת לדאוג, אתם תהיו בסדר גמור. גם הנשים שלכם, אגב.
לשם השלמות הייתי שמח לכתוב את החלק השני של הרשומון, כלומר חוויית חדר הלידה דרך עיניה של אם שעברה את זה. מי שרוצה לכתוב את זה בהומור, אנא צרי קשר.
